לקחים מהמרפאה | פרק 1

גם כשנדמה שהכול ברור, כדאי לעצור ולהקשיב

הוא הגיע אליי בגלל כאבי מפרקים. בן 50, עובד, מתפקד, עם כאבים שהלכו והחמירו עם השנים בעיקר בהליכה ובמדרגות. הבדיקה והצילומים התאימו למה שציפיתי לראות: שחיקה (אוסטאוארתריטיס) של הברכיים. אבחנה מוכרת, מחלה לא דלקתית שטיפול בה מבוסס על חיזוק שרירי הירכיים, פזיותרפיה וירידה במשקל. גם בדיקות הדם, לכאורה, לא היו דרמטיות. הייתה מדי פעם עלייה במדדי דלקת (CRP), לא רציפה, אפשר להסביר בקלות על-ידי מחלות ויראליות ולדחוק הצידה.זה היה בדיוק הסוג של מפגש שבו קל מאוד “לסגור” אבחנה ולהמשיך הלאה.

דווקא במצבים כאלה אני משתדלת להקפיד במיוחד על סקירת מערכות מסודרת. לא כטופס שצריך למלא, אלא כחלק מהניסיון לראות את התמונה המלאה, גם כשהכיוון הראשוני נראה ברור.

כששאלתי אם היה חולה בזמן שמדדי הדלקת היו גבוהים, הוא אמר שלא. ואז, כמעט כבדרך אגב, הזכיר שבאותו זמן היה לו את הכאבים בחזה שהוא מכיר. כאבים שמגיעים בהתקפים. בערך פעם-פעמיים בחודש. מיד הוסיף שזה כלום. הוא בדק את זה וזו פציעה שהוא סוחב מהצבא. משהו שמוכר לו כבר שנים.

בשלב הזה היה אפשר להמשיך הלאה. יש הסבר. יש סיפור מוכר. אבל משהו בזה לא הסתדר לי לגמרי. פציעה ישנה לא מסבירה כאבים שחוזרים בהתקפים, שנים אחרי. היתה לי תחושה עדינה שהחלקים לא יושבים בדיוק במקום.

אז לא סגרתי. שאלתי עוד.

בהדרגה התברר שהכאבים בחזה לא קבועים. הם מגיעים בגלים, נמשכים כמה ימים, לפעמים מלווים בחום או בתחושת מחלה כללית, הוא נח ושוכב במיטה יומיים-שלושה, ואז הכל נעלם. הוא כבר התרגל לזה. זה היה חלק מהחיים שלו.

כאב המפרקים שבגללו הגיע היה אמיתי, אבל הוא לא הסביר את כל התמונה. וכשחיברנו את הפרטים הסיפור התחיל להיראות אחרת. התחלתי טיפול בקולכיצין ושלחתי אותו לבדיקה גנטית.

בביקורת הבאה הוא אמר שההתקפים פשוט נעלמו. ואז, בפשטות, הוסיף: “שינית לי את החיים.” הבדיקה הגנטית התאימה לאבחנה: FMF, קדחת ים־תיכונית משפחתית. מחלה דלקתית תורשתית שמתבטאת בהתקפים של חום עם כאבים בחזה או בבטן, נפיחות של מפרקים או פריחה. היא גורמת לעלייה במדדי דלקת בזמן התקף, בעוד שבין ההתקפים הכול יכול להיראות תקין לגמרי. בדרך כלל המחלה מתבטאית בילדות אבל במקרים מסוימים (כאשר יש מוטציות "חלשות" יותר) מתחילה להתבטא רק בבגרות.

אני חושבת הרבה על המפגש הזה. לא בגלל האבחנה עצמה, אלא בגלל הרגע שבו בחרתי לא להניח בצד את מה שלא הסתדר. ברפואה יש נטייה טבעית להיאחז באבחנה הראשונה שנשמעת הגיונית, ולסדר סביבה את כל שאר הפרטים. לפעמים, דווקא הפרטים שלא משתלבים הם אלה שחשוב להקשיב להם.

רפואה טובה לא תמיד מתחילה בתשובה נכונה. לפעמים היא מתחילה בנכונות לעצור, לשאול עוד שאלה, ולהקשיב באמת לתשובה.

בסדרת הפוסטים “לקחים מהמרפאה” אני משתפת בתובנות שלמדתי בעבודתי כראומטולוגית.

אלה אינם מאמרים מדעיים או הנחיות טיפול, אלא מחשבות שנולדו מהמפגש היומיומי עם מטופלים: מהקשבה לסיפור האישי, דרך תהליך האבחנה, ועד התאמת טיפול לחיים האמיתיים עם מחלה כרונית.

הפוסטים מיועדים למטופלים ולבני משפחותיהם, ונכתבים בשפה נגישה, מתוך המרפאה ומתוך ניסיון מצטבר. המטרה היא לעזור להבין טוב יותר את הדרך הרפואית, להפחית חוסר ודאות, ולעודד שיח פתוח ומודע יותר בין מטופלים לרופאים.

הסיפורים המתוארים בפוסטים מבוססים על ניסיון קליני, אך פרטיהם שונו והוסוו לצורך שמירה מלאה על צנעת הפרט.

© כל הזכויות שמורות לד״ר אשרת טייר-שיפמן

אין להעתיק, לשכפל או להשתמש בתוכן זה, כולו או חלקו, ללא אישור מראש